יותר ממספרים על מסך: למה מבחן ממוחשב אינו תחליף לראיון קליני

בשנים האחרונות, השמות MOXO ו-TOVA הפכו כמעט למילים נרדפות לאבחון הפרעת קשב. עבור רבים, הם נתפסים כפתרון הקסם: בדיקה מהירה, דיגיטלית, שמנפיקה גרפים מרשימים ונראית כמו הדבר המדעי והאובייקטיבי ביותר שיש. הציפייה היא שהמחשב ייתן תשובה של "כן או לא" ויחתוך את אי-הוודאות. אולם, המציאות מורכבת הרבה יותר, והסתמכות עיוורת על הטכנולוגיה הזו עלולה לעיתים להרחיק אותנו מהאמת במקום לקרב אותנו אליה.

כדי להבין את מקומם האמיתי של המבחנים הללו, צריך קודם כל לשאול מה הם בעצם בודקים. מבחנים אלו מודדים ביצועי קשב תחת תנאים מאוד ספציפיים ומלאכותיים: היכולת להגיב לגירויים, להתמיד במשימה מונוטונית ולשמור על עקביות לאורך רבע שעה בחדר סגור. אלו אמנם נתונים כמותיים מעניינים, אך הם חלקיים מאוד. המבחן עיוור לחלוטין לחיים האמיתיים שלכם. הוא לא יודע אם הילד שלכם מוסח בכיתה רועשת, הוא לא יודע אם אתם דוחים משימות בעבודה בגלל חרדה, והוא לא מכיר את ההיסטוריה שלכם. הוא מודד תפקוד טכני ברגע נתון, במעבדה סטרילית, שרחוקה שנות אור מהמורכבות של ניהול בית, לימודים או קריירה.

הבעיה הגדולה מתחילה כשמנסים להפוך את הכלי הזה ל"אבחון" בפני עצמו. מבחן ממוחשב לא מסוגל לספר לנו את הדברים החשובים באמת: האם הקשיים החלו כבר בילדות? האם האדם שיושב מול המסך מתמודד כרגע עם משבר גירושין, עם שחיקה בעבודה או עם דיכאון סמוי? כאן בדיוק נוצרות הטעויות הקריטיות. אני פוגש לא מעט אנשים אינטליגנטיים שמצליחים "לנצח" את המבחן בזכות יכולת פיצוי גבוהה או עניין רגעי שמקפיץ את הדופמין, ולכן יוצאים ללא אבחנה למרות שהם סובלים מקשיים תפקודיים קשים. מנגד, אדם שפשוט לא ישן טוב בלילה, או שנמצא בחרדה גבוהה מעצם המעמד, עלול להיכשל במבחן ולקבל "חותמת" של הפרעת קשב חמורה, כאשר הבעיה שלו היא רגשית לחלוטין ודורשת טיפול אחר לגמרי.

מתוך הבנה עמוקה זו של מגבלות הטכנולוגיה, המדיניות בקליניקה שלי היא חד-משמעית ובלתי מתפשרת: אינני מקבל לטיפול תרופתי או לאיזון תרופתי מטופלים שהאבחנה שלהם נשענת על מבחן ממוחשב בלבד. זוהי עמדה הנובעת מאחריות רפואית ומגובה בהנחיות משרד הבריאות. טיפול שגוי לאדם שלא באמת סובל מ-ADHD עלול להחמיר מצבים כמו חרדה, בעוד שפספוס של הפרעת קשב אמיתית בגלל מבחן "תקין" משאיר אדם ללא מענה. אבחון טוב ומקצועי הוא תהליך אנושי הדורש זמן, קשב וחקירה. הוא מחייב שיחה מעמיקה, הבנה של דפוסים שנמשכים שנים, ושלילה של מצבים רפואיים אחרים.

המבחנים הממוחשבים הם בהחלט כלי עזר שיכול להוסיף נדבך נוסף במצבי ספק מסוימים, אך הם לעולם לא יכולים להחליף את השיפוט הקליני. רוב האנשים לא צריכים תוכנה כדי לגלות מה עובר עליהם; הם יודעים לספר על הקושי בניהול הזמן, על הפיזור המחשבתי ועל הפרויקטים שלא מסתיימים. מה שהם צריכים זה לא גרף צבעוני, אלא איש מקצוע שמקשיב באמת, שואל את השאלות הנכונות, ורואה אותם כאנשים שלמים מעבר למספר על המסך. רק אבחון שרואה את האדם, את עברו ואת חיי היומיום שלו, יכול להוביל לטיפול מדויק, אחראי ומשנה חיים.