למה כשיש לך הפרעת קשב כל דבר קטן מרגיש ענק?

"זה רק מייל אחד, פשוט תענה עליו."

"זה רק שלוש כוסות בכיור, תשטוף."

"זאת סה"כ מצגת של 10 דק', תתחיל לעבוד"

ואתה עומד שם, מביט במשימה, כאילו ביקשו ממך לטפס עם כפכפים על האוורסט.

יש ימים שבהם אפילו משימות קטנות מרגישות לנו כבדות - שיחת טלפון, פתיחת מייל, קיפול כביסה.   לא באמת שגלל שהמשימות הללו קשות או מורכבות, אלא בגלל מה שקורה מתחת לפני השטח. ואם יש לכם הפרעת קשב וריכוז, כנראה שאתם מכירים את התחושה הזו היטב: עומס רגשי, מחשבות שמתפזרות לכל כיוון, ודבר קטן אחד שפתאום משתלט על כל המערכת.

ואז מגיע השלב שבו נשאלת השאלה:  

"למה זה כל כך קשה לי? זה רק טופס. רק פגישה. רק שיחה." 

אבל זה לא רק. לא עבור מי שמתמודד עם הפרעת קשב.

מערכת הפעלה אחרת

אנשים עם ADHD לא "מתעצלים" ולא "מגזימים". הם פשוט חיים עם מערכת עצבית שמתנהלת אחרת. דברים קטנים - אפילו מאוד - עשויים להפעיל שרשרת של מחשבות, חששות, דחיינות, תחושת כישלון, או הצפה חושית.

מייל לא פתור יושב בראש כמו משקולת, שיחת טלפון מתעכבת לא כי לא אכפת - אלא כי צריך לארגן מילים, רגש, אומץ, אנרגיה, מיקוד.

כי זו לא רק משימה - זה אופרציה שלמה

כשאתה עם הפרעת קשב, כל פעולה פשוטה דורשת סדרה של פעולות נסתרות:

1. להיזכר במשימה

2. להחליט להתחיל אותה

3. להילחם בכל הסחות הדעת

4. להתגבר על חוסר מוטיבציה

5. לשמור על רצף מחשבה

6. לסיים – ולא לשכוח למה התחלת

הפעולות ה"נסתרות" האלו הן לא קסם - הן חלק ממה שנקרא תפקודים ניהוליים. זו מערכת במוח שאחראית על ניהול זמן, תכנון, זיכרון עבודה, שליטה בדחפים והיכולת לעבור ממשימה למשימה. אצל אנשים נוירוטיפיקלים היא פועלת ברקע כמו טייס אוטומטי.  אבל אצל אנשים עם הפרעת קשב?  היא מקרטעת ולעיתים פשוט לא מתניעה.

וזה לא עצלנות - זה פשוט איך שהמח בנוי ומתפקד.

הקושי להפריד בין הרגשי לביצועי

ואם להוסיף שמן למדורה, לעיתים אנשים עם הפרעת קשב מתקשים להפריד בין "המשימה קשה" ל "אני לא מצליח - אז אולי אני כישלון".  כך שכל אתגר קטן עלול להפוך לביקורת עצמית וכל דחיינות מקבלת תוספת של אשמה, תסכול ותחושת תקיעות.  ואז גם פעולה קטנה לכאורה - נצבעת בתחושת עומס רגשי שהופכת אותה מקטנה למפלצתית.

זו פשוט הדרך שבה המוח שלכם עובד.

כשכל משימה קטנה מרגישה גדולה ומציפה, זה לא בגלל שאתם לא מסוגלים, אלא כי היא יושבת על מצע של עומסים רגשיים, על קושי בארגון פנימי, על מערכת שמתקשה לסנן ולהפריד עיקר מטפל. המוח שלכם עובד שעות נוספות - לא כדי להימנע מהמשימה, אלא כדי לנסות להבין איך בכלל לגשת אליה מבלי לקרוס תחתיה.

וכאן נמצא גם הפתח לשינוי. כי ברגע שמבינים שזה לא עניין של עצלנות ולא של חוסר רצון, אפשר להתחיל לחפש את השבילים שעוקפים את המכשול:

להתחיל בקטן - חצי מייל, כוס אחת, שקף אחד במצגת.

לגייס תמיכה - לבקש עזרה, לחפש שותף למשימה, לייצר אחריות משותפת.

לתרגל חמלה עצמית - לזכור שאתם לא כישלון בגלל שקשה לכם. אתם אנשים עם מוח ייחודי שזקוק לכלים אחרים, בגישה אחרת.

ולפעמים, עצם ההבנה הזו כבר מפחיתה מהעומס שהמשימה סוחבת עליה. כי היא מפסיקה להיות מפלצת - וחוזרת להיות מה שהיא באמת:

פעולה אחת קטנה, שאפשר לפרק ולגשת אליה בקצב שלכם.

ואולי, במקום לשאול "למה כל דבר קטן מרגיש ענק?"

אפשר להתחיל לשאול: "איך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו לראות אותו בגודלו האמיתי?"

וזה כבר צעד ראשון ואמיתי שמקדם אותנו ומביא לשינוי.